לוח תובנה - נסיון

29/10/06

בעמוד המקושר אפשר למצוא את הקורסים הקרובים של עמותת תובנה. העמוד הוכן באמצעות לוח השנה הציבורי של גוגל. אפשר לצפות בלוח השנה המוכן כאן. אם אתם רשומים בגוגל (אם יש לכם גימייל למשל) אז אתם יכולים לפתוח לוח שנה משלכם ולהוסיף אליו את לוח השנה הזה.

בינתיים הוספתי קורסים והרצאות של עמותת תובנה עד דצמבר. המידע לקוח מהאתר של העמותה. אני מקווה להוסיף הרצאות וקורסים נוספים בנושאי מדיטציה ובודהיזם. אתם מוזמנים לשלוח לי ארועים לשנה הקרובה ואני אפרסם לפי שיקול דעתי ולי הזמן שיש לי. בעיקר, כאמור, ארועים שקשורים לקורסים בודהיסטים (גוף נפש, פסיכודהרמה למשל) וקורסי מדיטציה (בהאוואנא, תובנה, ידיד הדהרמה וכולי). אני לא אפרסם קורסים של יוגה או דתות אחרות. לפחות בינתיים. תודה.

לחצות בשיטפון

10/10/06

תרגום מפאלי מתוך: סמיוטה ניקאיה הכרך הראשון, סוטנטה 1

כך שמעתי: פעם אחת שהה המבורך בסָוואטי, בג‘טהוונה בגן של אנאטהפינדיקה. אז, באשמורת הלילה יצור שמימי אחד בעל יופי בלתי רגיל האיר חלק גדול מג‘טהוונה והתקרב אל המבורך. אחרי שהתקרב הוא ברך את המבורך ונעמד בהסבה. משנעמד לצד אחד אמר היצור השמימי הזה למבורך:

– רעי, איך חצית את השיטפון?
– מבלי לעמוד במקום, אדוני, ומבלי להתאמץ חציתי את השיטפון.
– אבל רעי איך חצית את השיטפון מבלי לעמוד במקום ובלי להתאמץ?
– אדוני, כשאני עומד במקום אני שוקע, וכאשר אני מתאמץ אז אכן אני נסחף. ככה, אדוני, חציתי את השיטפון: בלי לעמוד במקום ובלי להתאמץ.

[היצור השמימי אז אמר:]

אחרי זמן רב אני רואה
ברהמין מאושר
שבלי לעמוד במקום ובלי להתאמץ
התגבר על האחזות בעולם

זה מה שאמר היצור השמימי. המורה הסכים. אז היצור השמימי [חשב] ”המורה הסכים עמי“, ברך את המבורך, הקיף אותו כשצידו הימני מופנה פנימה ונעלם מהמקום.

Five-Day Seminar Retreat for Neuroscientists, Psychologists and Philosophers

1/10/06

I met Allan Wallace couple of weeks ago in the CEP conference in Oxford. His presentation was brilliant, and he came across as very energetic contemplative dedicated to bringing Buddhist meditation and modern science together. Spirit Rock has also a scientists retreat and it seems that the interest is growing. Here is the invitation email I received from Alan Wallace.

Dear Friends and Colleagues,

We invite Research Neuroscientists, Research Psychologists, and Philosophers of Mind to participate in a five-day seminar retreat at the Old Mission in Santa Barbara, January 13-19, 2007. This retreat is specifically designed for neuroscientists, research psychologists, and philosophers interested in learning how Buddhist contemplative practices could inform their research into human brain function and behavior. The retreat is offered by the Santa Barbara Institute for Consciousness Studies in collaboration with the UCLA Semel Institute for Neuroscience and Human Behavior, and the Mind and Life Institute.

Sessions will be led by Alan Wallace, who was a Buddhist monk for 14 years, ordained by the Dalai Lama, holds a doctorate in religious studies from Stanford University, has been teaching meditation for 35 years, and has translated for conferences between the Dalai Lama and scientists for almost 30 years. He will present guided meditations on themes of attention, metacognition, emotional regulation, altruism, and ethics. Two methods for developing attention skills and refining metacognitive awareness will be taught, in addition to meditative practices intended to inform Western scientific investigations into human brain function. These experimental sessions will be complemented by lectures and discussions on these themes and their relation to modern psychology, psychiatry, and neuroscience, including a final session devoted to their implications for scientific research. Although Alans lectures and meditation instruction will be drawn from Buddhism, they will be equally accessible to religious and nonreligious participants, for he will be delving into experimental elements of Buddhism, not its religious or metaphysical aspects.

The cost of the retreat, including meals and accommodations in a double room, will be $500. Registration is limited. Please contact James Elliott at info@sbinstitute.com if you are interested in participating.

With best wishes,

Pete Engel Alan Wallace

אני יודע שאני מטרטר אתכם, קוראי האהובים

1/10/06

אבל אתם לא רבים, וכניראה שאין לי ברירה. אני פשוט חייב לעבור בחזרה לרשימות. אז אם אתם מנויים על פידים מכאן, או שמחקתם את הבלוג שלי ברשימות מהמועדפים שלכם, אז תעשו את הסידורים המתאימים. אין לחץ. יש זמן. אני לא ממהר, וגם אתן לא. את הסיבות שלי אנילא שומר לעצמי, ואקדיש להן פוסט נפרד. זה רק משפט הכנה: אני חוזר לכתוב ברשימות.

בארכיון של הבלוג הזה ישאר על מקומו, ובסופו של דבר, בעוד הרבה זמן כניראה, יהיה חלק מאתר באנגלית. לפני שאובדת לי ההזדמנות לשנה הזו - סליחה אם טרטרתי אתכם מפה לשם ובחזרה. אני אמשיך לפרסם דברים במקביל במשך כמה זמן. בכלל, מישהו קורא?

לחץ כאן לרשימות

זה קישור לפידים מרשימות

החשבון והנפש

30/09/06

בשבילי יש יום כיפורים אתאיסטי. זה היום בו אני חושב על השנה שהיתה.

למדו אותי לחשוב לעצור ולחשוב לפני שעושים. השנה האחרונה לימדה אותי שזו לא יכולה להיות מדיניות גורפת. החיים לא מחכים לי כשאני יושב ומהרהר. הרהור מתאים למי שאין לו מה לעשות, ואילו עלי מוטלות עכשיו משימות. זה הכה בי עוד בבית היולדות עשרים שעות אחרי הלידה כשתמר סבלה מקשיי נשימה ורצו להחדיר לה צינורית לקנה הנשימה. החלטתי במקום. שלושים שנים של נסיון חיים, עבודה בתור חובש, מדיטציה, קורסים באנטומיה, תרגילי ריכוז ביטחון ואסרטיביות התמצו בשניה אחת בה אמרתי ”לא“ בניגוד להמלצת הרופא.

התרגול הבודהיסטי מדגיש מחשבה לפני פעולה, סינון, ביקורת, שנוי הדפוסים על ידי ניטור מתמיד של המוטיבציה. שעות רבות מוקדשות לאי עשייה, אי תגובה, אי פעילות. ישיבה, בהייה, נשימה. בהחלט תרופה ראויה לדור חסר נחת. אבל התרגול הזה אינו סוף הסיפור. כשמשהו משתנה בך באופן עמוק אתה לא צריך יותר את הסינון והביקורת. אתה לא זקוק יותר להרהור ושקט כדי לפתור את הקונפליקטים הפנימיים. הפעולה שלך הופכת חלקה יותר, הרמונית יותר. תחילה הזמן של הקונפליקט מתקצר ואחר כך נעלם. המרחק בין מחשבה לפעולה מצטמצם ואפילו מתאיין. לדעת מה לעשות ולעשות זה אותו דבר. ככה זה כשאתה מיומן.

נדמה לי עכשיו שהשנה שהסתימה היתה השנה האחרונה בה יכולתי להרהר באופן חופשי. אהבתי לשבת בשקט, לשתות קפה, לקרוא ספר שאינו קשור, לעשות מדיטציה, לצאת לטיול בפארק ולהרהר על מה שבאמת חשוב בחיים האלה. היו לי רגעים יפים בתוך זה, וגם רגעים קשים של יאוש וחרדה שבאים כבעסקת חבילה עם הרהור רפלקסיבי וחקירה. אבל היה בזה משהו מתעתע ואני שמח שנחשפתי עכשיו לצורת חיים שונה. בגלל שלא עבר הרבה זמן אני עדיין לפעמים מרגיש כאילו אני אורח בסגנון חיים חדש ומוזר שקוראים לו הורות. סגנון חיים שיש בו הרבה פחות ”נפש“ והרבה יותר חשבון.

והנה זה פלא, הרבה פחות יאוש וחרדה תוקפים אותי עם ירידת מפלס ההרהור. הסגנון החדש מכריח אותי לפעול, להחליט במהירות, להיות פעיל ואסרטיבי. זה מביא עמו סיפוק של עשיה, מרץ, אנרגיה והתרוממות רוח. הצדדים השליליים הם בעיקר לחץ ועייפות. אני נחשף לספקטרום רגשי מאוד שונה ממה שהייתי רגיל אליו. טוב שזה קרה, אחרת לא הייתי יודע את עצמי ככה.

בעלי נפש מושלמת אולי לא זקוקים להרהור ומחשבה לפני מעשה, אבל אני לא כזה. עדיין חשוב לי לקיים איזו מסגרת בה אני יוכל לחשוב על מה שאני עושה ולא רק לעשות (עוד נראה איך נכניס את זה בסדר היום). אבל אני אוהב לראות את עצמי בפעולה, ואני אוהב להווכח שהעולם אינו מתמוטט כשאני לא מחזיק אותו במחשבתי באופן שקט ומסודר. להיפך, העולם מתעורר לחיים כשאני מתעורר לפעולה, והפעולה שלי, אולי תודות להסטוריה של הרהור, היא לאו דווקא בלתי מיומנת — אני בסך הכל יודע מה לעשות. לפעמים אני חושב שבעת הזו אני נבחן על כל מה שלמדתי. בתי הספר והאוניברסיטאות לא ממש הכינו אותי לרגע הזה, ההכנה באה ממקום אחר של התנסות והשתפשפות עם עצמי ועם הקרובים לי.

אבל דבר אחד איני אוהב בכל זה. אני רואה איך החשבון משתלט על החשיבה. היעילות מתחילה לשלוט בענינים. אני צריך לדעת כמה כסף יש בבנק, כמה כסף אני מכניס, כמה אנחנו מוציאים על כל דבר. הזמן שלי יקר, ואני צריך להתחשבן על כל דקה של עבודה, כתיבה בבלוג, הרצאות, כנסים, טיסות. כשהיה זמן ועמדתי בפני עצמי היה קל יותר לשמור על הסביבה, לאכול צמחוני, ולחיות צנוע. האידאולוגיות נבחנות עכשיו אל מול מציאות שזזה במהירות. יש הרבה מכשירים שלוקחים הרבה חשמל ודלק, מכשירים שעושים את החיים קצת נוחים יותר לאמא עייפה ואבא עסוק. האקולוגיה תחכה לזמנים נוחים יותר. ויש פחות זמן לקרוא את התוית של המוצרים בסופר, ועוד פחות זמן לבשל אוכל איכותי וטרי כל יום. היעילות המקוללת גונבת לנו את תשומת הלב. זו תקופה כזו, אני יודע, וזה מתישהו ישתנה.

ובתוך כל זה יש לי את השעות הצעירות של הבוקר. בין חמש וחצי לשמונה, כשהיא מתעוררת, מתמתחת, ובלי לדעת על מה אבא שלה חושב היא קצת בוכה וקצת צוחקת, מתעמלת, זוחלת, מסתכלת עלי בחיוך ומקשיבה בענין לגשם שיורד. אני קצת גונח כשאני קם מהמיטה, אבל זה רק בגלל החלומות המשונים. אני מאוד מאוד אוהב אותה.

גדלתי השנה: יותר חיי אינם ”אני אני אני“ ו“שלי שלי שלי“. אבל גם קטנתי, ואיני רואה יותר את כוחם המחנך של רעיונות גדולים כמו ”מוות“ ו“ארעיות“. הבית שלנו ספוג ריחות אמיתיים של חוסר שינה, בישול וסיפוק צרכים בסיסיים. אנחנו עוד נמריא מעל כל זה יחד, עם תמר. אבל עדיין מוקדם. מוקדם מדי.