גלות רוחנית : spiritual exile

בשבילי יש יום כיפורים אתאיסטי. זה היום בו אני חושב על השנה שהיתה.

למדו אותי לחשוב לעצור ולחשוב לפני שעושים. השנה האחרונה לימדה אותי שזו לא יכולה להיות מדיניות גורפת. החיים לא מחכים לי כשאני יושב ומהרהר. הרהור מתאים למי שאין לו מה לעשות, ואילו עלי מוטלות עכשיו משימות. זה הכה בי עוד בבית היולדות עשרים שעות אחרי הלידה כשתמר סבלה מקשיי נשימה ורצו להחדיר לה צינורית לקנה הנשימה. החלטתי במקום. שלושים שנים של נסיון חיים, עבודה בתור חובש, מדיטציה, קורסים באנטומיה, תרגילי ריכוז ביטחון ואסרטיביות התמצו בשניה אחת בה אמרתי ”לא“ בניגוד להמלצת הרופא.

התרגול הבודהיסטי מדגיש מחשבה לפני פעולה, סינון, ביקורת, שנוי הדפוסים על ידי ניטור מתמיד של המוטיבציה. שעות רבות מוקדשות לאי עשייה, אי תגובה, אי פעילות. ישיבה, בהייה, נשימה. בהחלט תרופה ראויה לדור חסר נחת. אבל התרגול הזה אינו סוף הסיפור. כשמשהו משתנה בך באופן עמוק אתה לא צריך יותר את הסינון והביקורת. אתה לא זקוק יותר להרהור ושקט כדי לפתור את הקונפליקטים הפנימיים. הפעולה שלך הופכת חלקה יותר, הרמונית יותר. תחילה הזמן של הקונפליקט מתקצר ואחר כך נעלם. המרחק בין מחשבה לפעולה מצטמצם ואפילו מתאיין. לדעת מה לעשות ולעשות זה אותו דבר. ככה זה כשאתה מיומן.

נדמה לי עכשיו שהשנה שהסתימה היתה השנה האחרונה בה יכולתי להרהר באופן חופשי. אהבתי לשבת בשקט, לשתות קפה, לקרוא ספר שאינו קשור, לעשות מדיטציה, לצאת לטיול בפארק ולהרהר על מה שבאמת חשוב בחיים האלה. היו לי רגעים יפים בתוך זה, וגם רגעים קשים של יאוש וחרדה שבאים כבעסקת חבילה עם הרהור רפלקסיבי וחקירה. אבל היה בזה משהו מתעתע ואני שמח שנחשפתי עכשיו לצורת חיים שונה. בגלל שלא עבר הרבה זמן אני עדיין לפעמים מרגיש כאילו אני אורח בסגנון חיים חדש ומוזר שקוראים לו הורות. סגנון חיים שיש בו הרבה פחות ”נפש“ והרבה יותר חשבון.

והנה זה פלא, הרבה פחות יאוש וחרדה תוקפים אותי עם ירידת מפלס ההרהור. הסגנון החדש מכריח אותי לפעול, להחליט במהירות, להיות פעיל ואסרטיבי. זה מביא עמו סיפוק של עשיה, מרץ, אנרגיה והתרוממות רוח. הצדדים השליליים הם בעיקר לחץ ועייפות. אני נחשף לספקטרום רגשי מאוד שונה ממה שהייתי רגיל אליו. טוב שזה קרה, אחרת לא הייתי יודע את עצמי ככה.

בעלי נפש מושלמת אולי לא זקוקים להרהור ומחשבה לפני מעשה, אבל אני לא כזה. עדיין חשוב לי לקיים איזו מסגרת בה אני יוכל לחשוב על מה שאני עושה ולא רק לעשות (עוד נראה איך נכניס את זה בסדר היום). אבל אני אוהב לראות את עצמי בפעולה, ואני אוהב להווכח שהעולם אינו מתמוטט כשאני לא מחזיק אותו במחשבתי באופן שקט ומסודר. להיפך, העולם מתעורר לחיים כשאני מתעורר לפעולה, והפעולה שלי, אולי תודות להסטוריה של הרהור, היא לאו דווקא בלתי מיומנת — אני בסך הכל יודע מה לעשות. לפעמים אני חושב שבעת הזו אני נבחן על כל מה שלמדתי. בתי הספר והאוניברסיטאות לא ממש הכינו אותי לרגע הזה, ההכנה באה ממקום אחר של התנסות והשתפשפות עם עצמי ועם הקרובים לי.

אבל דבר אחד איני אוהב בכל זה. אני רואה איך החשבון משתלט על החשיבה. היעילות מתחילה לשלוט בענינים. אני צריך לדעת כמה כסף יש בבנק, כמה כסף אני מכניס, כמה אנחנו מוציאים על כל דבר. הזמן שלי יקר, ואני צריך להתחשבן על כל דקה של עבודה, כתיבה בבלוג, הרצאות, כנסים, טיסות. כשהיה זמן ועמדתי בפני עצמי היה קל יותר לשמור על הסביבה, לאכול צמחוני, ולחיות צנוע. האידאולוגיות נבחנות עכשיו אל מול מציאות שזזה במהירות. יש הרבה מכשירים שלוקחים הרבה חשמל ודלק, מכשירים שעושים את החיים קצת נוחים יותר לאמא עייפה ואבא עסוק. האקולוגיה תחכה לזמנים נוחים יותר. ויש פחות זמן לקרוא את התוית של המוצרים בסופר, ועוד פחות זמן לבשל אוכל איכותי וטרי כל יום. היעילות המקוללת גונבת לנו את תשומת הלב. זו תקופה כזו, אני יודע, וזה מתישהו ישתנה.

ובתוך כל זה יש לי את השעות הצעירות של הבוקר. בין חמש וחצי לשמונה, כשהיא מתעוררת, מתמתחת, ובלי לדעת על מה אבא שלה חושב היא קצת בוכה וקצת צוחקת, מתעמלת, זוחלת, מסתכלת עלי בחיוך ומקשיבה בענין לגשם שיורד. אני קצת גונח כשאני קם מהמיטה, אבל זה רק בגלל החלומות המשונים. אני מאוד מאוד אוהב אותה.

גדלתי השנה: יותר חיי אינם ”אני אני אני“ ו“שלי שלי שלי“. אבל גם קטנתי, ואיני רואה יותר את כוחם המחנך של רעיונות גדולים כמו ”מוות“ ו“ארעיות“. הבית שלנו ספוג ריחות אמיתיים של חוסר שינה, בישול וסיפוק צרכים בסיסיים. אנחנו עוד נמריא מעל כל זה יחד, עם תמר. אבל עדיין מוקדם. מוקדם מדי.

כבר מזמן אמרתי שאני אשמח לפרסם קטעים של אנשים אחרים כאן. עומר אורי שלח לי את הקטע הזה והחלטתי לפרסם מכיוון שאני חושב שהוא מענין ורלוונטי למדיטציה. קריאה מהנה ופוריה. א.פ.

***

”שלב המראה“ של ז‘אק לאקאן (לא חייבים להכיר) הוא מקום טוב להתחיל ממנו. התינוק, בזרועות אמו, רואה את דמותו בראי, ולראשונה מזהה את עצמו. הרגע הזה הוא נקודת-מפתח בהתפתחות שלו כאדם. מה בעצם קורה ברגע הזה? לפתע התינוק רואה את עצמו כזהה עם הדמות במראה: מזהה את עצמו איתה. זה אני. אני הוא זה. הוא רואה את עצמו באותו האופן בו הוא רגיל לראות תינוקות אחרים, או יותר נכון - באותו האופן בו (כך הוא מדמיין) האם רואה אותו. כדי שהתינוק יזהה את עצמו במראה, הוא צריך להבין שיש עוד סובייקטים בעולם, ולדמיין אותם מביטים בו. ”שלב המראה“ הוא השלב שבו התינוק לפתע מזהה את עצמו כאובייקט למבט של האחר.

הרגע הזה של הזיהוי כורך בתוכו גילוי חשוב עם אשליה מתעתעת. גילוי חשוב – כי התינוק באמת קיים בעולם לא רק כסובייקט מביט, רוצה ואוהב, אלא גם כאובייקט למבטם, רצונם ואהבתם של סובביו. אשליה מתעתעת – כי הדמות שאותה התינוק רואה במראה, הדמות שאיתה הוא מזדהה, איננה_ האובייקט הזה. הדמות במראה איננה התינוק; היא רק דימוי של התינוק. התינוק _מדמיין כיצד האחרים רואים אותו, הוא מדמיין את עצמו כפי שהוא נתפס בעיני המבט של האחר, והוא מזהה את עצמו עם הדימוי שנוצר. ההבנה של התינוק את העולם לא תהיה שלמה בלי שהוא יבין שבדיוק כפי שהוא מתבונן באחרים, האחרים מתבוננים בו. התינוק מוכרח להבין שהוא אובייקט, לא רק סובייקט. מצד שני, התינוק מסוגל לחוות את עצמו רק כסובייקט מביט, לא כאובייקט למבט של הזולת. ה“מבט של הזולת“ קיים רק אצל הזולת; התינוק יכול רק לדמיין את המבט הזה.

הפרדוקס נוצר בגלל שהתינוק יודע שיש לו פנים (כמו לכל הבריות שסביבו), אך הוא לעולם לא יוכל לראות אותן. התינוק יכול לראות את פניו-שלו רק באמצעות מראה. הוא יכול לראות רק דימוי של הפנים שלו, לא את הפנים עצמן.

התינוק פותר את הפרדוקס הזה על ידי כך שהוא מזדהה עם הדימוי של עצמו. הוא מביט במראה וחושב ”זה אני“. הוא שוכח את ההבדל בין החוויה הראשונית שלו – זו של סובייקט מתבונן – לבין הדימוי שאיתו הוא מזדהה. בכך הוא כמו מפנים את מבטו של הזולת; הוא מסתכל על עצמו ’מבפנים‘ במבט שהוא כמו מבט ’מבחוץ‘. אנחנו יכולים לקרוא לדימוי העצמי הזה ’אגו‘, ולהזדהות איתו אנחנו יכולים לקרוא ’נרקיסיזם‘.

מהאשליה הנרקיסיסטית – ההזדהות עם הדימוי שבמראה והפנמת המבט החיצוני על עצמי – משתלשלות הרבה רעות חולות: ניכור, אשמה, פחד, בושה, חרדה, אי-נחת, בדידות.

המבט על עצמי מבחוץ הוא תמיד מבט ביקורתי, כי הוא תמיד מעורב בצורך למצוא חן בעיני האחר: ”האם מי שרואה אותי אוהב אותי?“ לכן האשליה הנרקיסיסטית תמיד מעוררת פחד, אשמה ובושה. היא גם מנטרלת את המבט החוצה אל הזולת. כשאני מפנים את המבט של הזולת עלי, הזולת נוכח כסובייקט שמסתכל עלי מבחוץ. הוא לעולם אינו נוכח כאובייקט של המבט שלי, כמי שאני מסתכל עליו או מסוגל לאהוב אותו. ”אני“ בכלל לא מסוגל להסתכל החוצה, כי ”אני“ רק דמות בראי, כלומר רק אובייקט. המהות שלי היא להיות מובט, לא מביט. בלי להיות מובט אין לי קיום. לכן הזולת נחוץ כדי להסתכל עלי, אבל אני לא מסוגל להסתכל עליו או לראות אותו.

היות שהמבט שלי מופנה אל הדמות שבמראה, גם האהבה שלי מופנית לשם. אני אוהב את עצמי, אבל האני שאוהב (הסובייקט) אינו העצמי הנאהב (הדימוי שבראי). זה יוצר ניכור שלי מעצמי. וזה גם מעלה את השאלה ”מי יאהב אותי?“ מי יאהב את האני-הסובייקט, את זה שמביט החוצה, את זה שאוהב? מתעוררת כאן הרבה חרדה. הרבה מתח, הרבה דאגה.

לזה התכוון ברי סחרוף כששר
”ככה זה
לאהוב את עצמך
לא מול המראה
תיכנס לתוך
כן זה יכול
להאיר אותך“
מה שיציל אותי מהבדידות, האשמה, הפחד, הבושה, החרדה, המתח, הדאגה, הניכור, זה לאהוב את עצמי, את הסובייקט המביט והאוהב שאני, לא את הדימוי העצמי שלי. לכן אני מפנה את המבט פנימה. קוראים לזה מדיטציה.

אבל יש כאן עניין חמקמק. מבט שלי על עצמי הוא תמיד מבט-מבחוץ, כלומר תמיד מבט על עצמי כאובייקט. להפנות את המבט פנימה זה בדיוק ליצור דימוי עצמי. כזכור, אני לא יכול לראות את עצמי בלי ראי. מכאן מגיעה התחושה במדיטציה כאילו העיניים מבקשות להסתובב בחוריהן ולהביט אחורה, כלומר פנימה, כלומר בעצמי. ואם לא הן, אז עיני הנפש. והרי כל המטרה של המדיטציה היא למצוא שוב את האני-הסובייקט, להפריד אותו מהאני-האובייקט, מהדימוי העצמי שלי. ואת האני-הסובייקט התבוננות פנימית לעולם לא תוכל למצוא.

התבוננות לא, אבל הקשבה כן. יש הרבה הבדלים בין מה שמתרחש בשדה הויזואלי למה שמתרחש בשדה הקולי, וההבדלים הללו גורמים לכך שההקשבה יכולה לתת לי דברים שההתבוננות לעולם לא תתן. ראשית, המראה הוא שטחי הרבה יותר מהקול. המראה מגיע מפני השטח, והקול – ממעמקי הגוף. בעוד שהקול נוצר בהפקה עצמית של הסובייקט שמביע את עצמו, המראה הוא רק תוצאה של החזרת קרני-אור שמגיעות מבחוץ. לכן הקול שאני מפיק נתון במידה רבה לבחירה שלי, בעוד שהמראה שלי די כפוי עלי. הקול, בניגוד למראה, הוא אמצעי הבעה שלי. מן הצד השני, כשאני מתבונן יש לי מרחב גדול מאוד של אפשרות בחירה – האם להתבונן, לאן להתבונן, האם לעצום עיניים; ההקשבה שלי היא הרבה יותר נטולת-בחירה: אין לי ברירה אלא לשמוע מה שנכנס לי לאזניים. השדה הויזואלי הוא תמיד שלם ומלא, והשדה הקולי הוא תמיד פרגמנטרי, קטוע, לא נותן תמונה שלמה. השדה הויזואלי קיים כולו במרחב, ולמעשה אין לו צורך בזמן כלל; השדה הקולי כולו נתון בזמן, נזקק בכל רגע לרגע הבא, שיוסיף, ישלים או יהפוך את הכל. ה‘תמונה‘ הקולית אף פעם איננה מגיעה לשלמותה.

כל ההבדלים הללו מסתכמים בהבדל מרכזי אחד: התבוננות היא תמיד התבוננות באובייקט, והקשבה היא תמיד הקשבה לסובייקט. ההבדל הזה יוצר מצב מוזר ומרגש: אף על פי שאני לא מסוגל להתבונן בעצמי אלא רק בדימוי שלי, אני יכול גם יכול להקשיב לעצמי, לעצמי ממש. בעוד שלראות את עצמי אני יכול רק מבחוץ, באמצעות ראי, לשמוע את עצמי אני יכול רק מבפנים. לכן כשאני שומע את הקול שלי מבחוץ – כלומר מוקלט – הוא נשמע לי זר ומוזר. אני לא מזהה את עצמי. כשאני שומע את עצמי מבחוץ, כאובייקט, כשאני נהיה אובייקט להקשבה, התחושה הראשונה שלי היא שזה לא אני. אני בכלל סובייקט!

הקשבה היא הקשבה לאני-המביע, ולכן היא הקשבה לנתון היסודי יותר של העולם. רק הקשבה, לא התבוננות, תוכל לעזור לי להפריד את עצמי מהדימוי שלי, לגלות איך אני נשמע בטרם שוכפלתי כדימוי. אולי אפילו לאהוב את עצמי-שלפני-הדימוי.

אז זהו. בקיצור, מספיק להתבונן. תעצמו עיניים ותנו להן לנוח. תשכיבו את המבט לישון ותתחילו להקשיב.

נכתב על-ידי עומר אורי

העולם המוסלמי סוער כי האפיפיור הנוכחי בנדיקטוס ה-16 הזכיר בנאום שלו דעה שמשתלחת באסלם. הוא כמובן מיהר להתנצל, אבל אני לא חושב שזה היה מקרי. אני קראתי את הנאום וקשה לי לראות איך האזכור הזה אינו מכוון. האפיפיור אינו טיפש, להיפך, הוא חכם ומתוחכם מלומד בקיא ורגיש לניואנסים טקסטואלים. הנאום עוסק בעצם ביחסים בין מדע לנצרות, ובנסיון לגשר בין המדע המודרני לנצרות תוך שהוא מדגיש את הרלוונטיות של הנצרות לשיח העכשווי. אבל משום מה הוא בוחר לפתוח עם אזכור לשיח בין האיסלם לנצרות, שיח שמכיל את האמירה הנחרצת נגד האיסלם שנשענת על ההצדקה של מלחמת קודש, ונסיון נוצרי להפריך אותה (בהתעלם כמובן ממלחמות הקודש הנוצריות שהגיעו לשיאן עוד לפני הדיון המצוטט). כל זה כביכול אמור לשמש כמבוא לדיון על המקום של רציונליות בנצרות, שהרי הקיסר מנואל השני, זה ששוחח עם המלומד המוסלמי, טען שהמרת דת באמצעות החרב אינה רציונלית ולכן אינה עולה בקנה אחד עם אלוהים.

כל זה טוב ויפה, אבל קשה לשער שהאפיפיור שכח שיחסי האסלם והמערב נמצאים בשיא של מתיחות, שיא שמתבטא ברעיון של מלחמת קודש וההצדקות לפעילות אלימה שנובעות מהרעיון הזה. כאמור, האפיפיור אינו סתום ורגיש לניואנסים טקסטואלים, כמו לניואנסים פוליטיים. הציטוט שלו אינו מקרי. והוא מכוון אל העולם הנוצרי, תוך נטילת הסיכון בהתרעמות העולם המוסלמי — לכן, לדעתי, הוא לא אמר את זה ישירות אלה בחר ציטוט עקיף ובהקשר כביכול זר לענין (מדע ורציונליות בנצרות).
התגובות האלימות של מוסלמים נגד נוצרים בעקבות הנאום כמובן לא מוצדקות, ורק מציגות את העולם המוסלמי באור מכוער ומטופש. אבל הן גם מצביעות על היות מוסלמים רבים שרויים בתחושת נרדפות, כאילו (כאילו?) אירופה וארה“ב הכריזו עליהם מלחמה.

מה שבטוח הוא שהיכן שיש דתות יש מלחמת דתות. מתי כבר יפול להם האסימון? למחלה הזו שותפים האפיפיור והאחים המוסלמים וכל מי שמחזיק בדעה שיש לו בעלות על האמת. יש כנסיות, אז יש מה לשרוף. יש מוסלמים, אז יש עם מי להתווכח. האלימות מובנית בתור הסדר הזה. מנקודת מבטי הלא דתית הטיפשות מתחלקת במקרה הזה שווה בשווה בין האסלם והנצרות.

לפני שגם נוצרים וגם מוסלמים מתנפלים עלי ושורפים לי את הכנסיה חשוב לי להבהיר שזה לא ה“נצרות“ או ה“אסלם“ שמהווים בעיה. זה לא העיקרים של הדוקטרינה הדתית או ההתפלספות הסכולסטית. זה הרעיון שיש לקבוצה מסוימת בעלות על האמת ושהיא מתגלמת איכשהו במוסד דתי, בתלבושת אחידה, במבנים מיוחדים, ובמוסדות חינוך. כשיש צלמים ואיקונות, יש מה לשרוף וממה לעשות קריקטורות. ואז כמובן יש במי להתנקם. זה הכל שטחי שבשטחי, אבל מה לעשות שרוב האנשים בעולם טובעים במים רדודים. מילא הרעיונות הדתיים חסרי השחר, אבל למה עבודת האלילים הזו שמובילה ל“נעלבתי“ ו“אני יראה לך מה זה להעליב אותי“?

בלי נביאים קדושים, אין את מי להעליב. בלי כנסיות, אין את מה לשרוף. כמו הרבה דברים אחרים, לאו צה אמר את זה יותר יפה:

אל תכתיר חכמים
ולא יריב העם
אל תתגאה במעורר קנאה
ולא יחמדו האנשים
אל תאסוף רכוש בעל ערך
ולא יהיו שודדים
זו דרכו של החכם
הוא מרוקן את תשוקותיהם
וממלא את ליבם
הוא ממעט את שאיפותיהם
ומחזק את עצמותיהם
עשה
באפס
מעשה
והכל
מעצמו
יעשה

עוד מישהו שחושב שזה לא היה מקרי ומנתח את הנאום הוא יוסי גורביץ‘