גלות רוחנית : spiritual exile

צפיתי בחשדות בביביסי היום. ארוע נדיר, במיוחד מאז תמר וכולי.
1. חברת דל, שהיא במקרה זו שמכרה את לי את המחשב המצוין שלי מגלה סוף סוף אחריות לבעית ההתפוצצות של מחשבים ניידים. הסוללה שמיצרת חברת סוני בשביל דל מתחממת יתר על המידה ויכולה לגרום לפיצוץ כמו שקרה ליפני אחד בכנס ביפן (קבצי וידאו של זה בטח נמצאים ביוטיוב וגוגל. לא היה לי כוח לחפש). דל אוספת עכשיו את הסוללות המסוכנות ומחליפה בחדשות. ככה צריך, וטוב שהם עושים את זה. הדגם שלי טפו טפו טפו בסדר, אבל אם יש לכם דל תבדקו אם אתם זכאים להחלפה:

http://www.dellbatteryprogram.com

2. זה הזמן להזכיר שכדאי להשאיר את הסוללה הטעונה מנותקת מהנייד כשהוא מחובר לחשמל. זה מאריך את חייה. עכשיו זה גם יכול להציל את חייכם.
3. עוד באותו ענין, הבביביסי שידר תוכנית תחקיר מדהימה על מה קורה למחשבים הישנים שאנחנו זורקים לזבל. לא יודע מה קורה בישראל, אבל באנגליה צריך להביא את מכשירי חשמל לאתר מיחזור מיוחד. עד היום הנחתי שמעבירים את הגרוטאות תהליך תסיסה ביואקטיבי ומדשנים איתם את שדות המרעה של הכבשים. מה מסתבר - הפתעה! הם נשלחים למדינות העולם השלישי.
לכאורה, מה רע בכך? שיהנו הניגרים וההודים ממחשבים של לפני שנתיים. אלא שהרבה מהמחשבים מגיעים לשם עם הדיסק הקשיח ועליו מידע מעורר תאבון. קורות חיים, מספרי בנקים, ססמאות, כרטיסי אשראי, תעודות, מספרי רכב, כתובות וימי הולדת. בואו נגיד שהניגרים (כן, אלו מתרמית האימייל הניגרית) לא ישתמשו בזה בשביל לשלוח לכם כרטיס ברכה ליומולדת. כשאנחנו שמים את המחשב באתר המחזור, אנחנו לא חושבים שככה זה יגמר.
אבל מה שבאמת מזעזע הם אתרי מחזור הודים לציוד אלקטרוני. צרוף המילים ”אתר הודי למחזור לציוד אלקטרוני“ מעלה בדמיון אולמות רחבים וכמה הודים ממושקפים בחלוקים לבנים וכפפות מפרמטים דיסקים קשיחים ומשתילים כוננים במארזים אפורים. במציאות אתרי המחזור הם אפילו לא סווטשופס. במדינה בה מישהו מתפרנס מתיקון כפכפי אצבע משומשים, אפשר לדמיין איך נראה פירוק מחשבים. יושב לו אדם על הרצפה בקרן רחוב ודופק על דיסק קשיח עם פיסת מתכת במשך שמונה עשרה שעות ביום. גבו כפוף, רגליו היחפות אוחזות פיסת עץ עליה מונח לוח אם והוא דופק ודופק. האדם הזה מפרק את המחשב לחלקים הקטנים ביותר ואוסף קצת נחושת, קצת כסף, קצת פלסטיק. הוא משתעל שיעול נורא, גם בגלל זיהום האויר בבומבי, וגם בגלל שהוא שואף את האבק הרעיל שיוצא מכתישת החומרים שעושים מהם מחשבים, חומרים שאני לא יודע מה הם, אבל לא הייתי רוצה לנשום אותם.
מפעל מתקדם יותר למיחזור נמצא בבקתה רעועה בה גרים ישנים ועובדים שבעה אנשים עם עשרה דודי פלסטיק מלאים בחומצה. לחומצה הם מכניסים בידיים חשופות שאריות מחשב כדי להפריד את הפלסטיק מהמתכת. שאריות החומצה כמובן הולכות לניקוז שאינו קיים, ומשם למי השתיה ולהשקיית השדות. זה הסוף של המחשבים שלנו. איזה יופי שאנחנו ממחזרים ועוזרים לבנות עולם טוב יותר. אגב בסין, צרכנית מיחזור ענקית, אי אפשר לצלם.

4. לסיום פנינה תרבותית. סילבן שלום התראין לביביסי כדי לקדם את עניני ישראל. אני מוכן להתעלם מזה שהוא עשה המון (אני מתכוון המון) שגיאות אנגלית, וכל הזמן אמר ”Let’s say“ כשהיה ברור שהוא לא מוצא מילים כדי לתאר בנימוס את מה שהנימוס לא יאה לו. אבל אני לא מוכן להתעלם מזה שהוא אמר שלא צריך להסכים להפסקת אש ולא לקבל את החלטת האו“ם. מן הסתם יש ערך פוליטי לאמירה כזו בישראל - אפשר לרכב על הגל העכור ששוטף את הממשלה ולקוות להנות בסיבוב הבא. אבל בשביל מה לכל הרוחות צריך להגיד את הדברים האלה לביביסי? בבת אחת ראיתי איך רואים את ישראל בעולם - מדינה נחשלת, פרועה, עילגת ומחרחרת מלחמה.

עוד נראה איך תיושם החלטת מועצת הביטחון. בכלל לא חשובה התוצאה האמיתית, והרי המלחמה נמשכת במלוא עוזה, אבל מי שרוצה להשפיע על דעת הקהל כבר מכריז נצחנו/הפסדנו. נותני הכותרות חייבים לספק משהו. ולכל כותרת יש גם ערך מוסף: טוב שניצחנו, טוב שהפסדנו, רע שהיססנו, טוב שהיססנו. אי אפשר לקיים דיון עניני בנושא הזה - אין אפילו אמת מידה ברורה על התוצאות של המלחמה. מה גם שהיא עדיין לא הסתיימה וודאי שאי אפשר למדוד את ההצלחה/כשלון. יש רק אמת מידה אחת ברורה: הרוגים, פצועים, פליטים, אנשים שנהרסו חייהם. חלקם ישתקמו, חלקם לא, חלקם מתים. יש גם גאון/שבר לאומי. תלוי את מי שואלים.

הדיונים המלומדים על היעילות, האסטרטגיה והמחיר ש“אנחנו“ ו“הם“ משלמים לא יודע בעצם להגיד מחיר של מה. עכשיו יהיה יותר טוב? קודם היה יותר גרוע? חסכנו משהו מהעתיד הלא ידוע ממילא? הכל טיעונים שאי אפשר להפריך, ולכן אינם טיעונים. הנה אנחנו נלחמים על בסיס טיעונים שאינם טיעונים. אנחנו נלחמים על בסיס רטוריקה בשרות האינטרסים של המדינאים ואנשי הצבא. אולי הם צודקים? אולי לא.

בשביל מי שמחפש וודאות יש רק תשובה אחת: מלחמה תוביל להרוגים, לסבל, לטראומה. יודעים איך היא מתחילה אבל לא יודעים איך היא תסתיים. כל השאר זה ספקולציה. לא ראיתי הרבה זיעה ניגרת ממצחם של הספקולנטים. או שמה היתה זעה רבה מדי? בשביל רבים זה כבר לא משנה.

טוב שהוחלט על הפסקת אש, וטוב שישראל תצא מדרום לבנון ותמסור את השטח לכוח בן לאומי ולצבא לבנון. החמדנות של להרוויח עוד קצת היא חמדנות של מהמרים. אם בכלל מישהו הרוויח משהו, הוא צריך לזכור שבהימור האחרון אפשר עוד להפסיד את הכל. זה יהיה מאוד מאוד מצער.

התאפקתי עד היום.
כתבתי ארבעה פוסטים על המלחמה, ואף אחד לא עבר את משרדי הצנזורה הפנימית והחלטתי לא לפרסם אותם. ההחלטה לא לפרסם נבעה ממניע אחד - לא הייתי בטוח למי זה יועיל, ולא הייתי בטוח שאני נקי ממוסרניות וכעס כלפי מה שמתרחש. מהדיונים בפורום של עמותת תובנה למדיטציה ומאלפי התגובות למאמרים בynet ובעיתון הארץ ברור שכולם מחכים רק להזדמנות לשפוך את זעמם, את ליבם, את עצותיהם ואת צערם. לא מרגיש חלק מההסטריה הזו. (more…)

אני מלא התלהבות, אלא שהעייפות, ממש כמו שהבטיחו לי, מכרסמת בריכוז שלי. אני חושב עד כמה אני בר מזל שהיו סביבי הורים, ושההורים הלכו הגיעו חברים ושהחברים הלכו הגיעו הורים אחרים. זה לא רק התמיכה הפיסית בבישול-כביסה אלא התמיכה הנפשית. מאוד חשוב לנו לשתף בהתלבטויות ולהרגיש שאנחנו לא לבד. ברוך השם יש הזדמנויות להתלבט כל הזמן.

האב המאושר במטבח (דכאון אחרי לידה לגברים?)

אני מסתכל עליה ולא מאמין למה שאני רואה. הילדה הזו נולדה מושלמת. כל האיברים הקטנים שלה מחייכים לעולם, טריים ולחים, מוכנים גמישים וחזקים (במידה). היא בבת אחת חלק ממני, חלק מהגוף של אמא שלה, אבל הולכת ונהיית נפרדת שעה אחרי שעה.
אנחנו במשימת תשומת לב נמשכת. מנסים להבין מה היא רוצה ומה הוא לא רוצה. כואב לה, נעים לה, היא רעבה, נסתם לה האף. כל בעיה באה עם סוג בכי שונה. לפעמים היא בוכה מרוב עייפות. מסתכלים כל הזמן ולומדים. אנחנו בתוך זה במאה אחוז, לא מחפשים לברוח. רק מחפשים מאיפה ליצר שעות שינה ואנרגיה כדי שיהיה לנו כוח.

לפעמים מה שצריך זה הליכה טובה בפארק, בין עצים ליד נחל עם ציפורים ושמש. דווקא ההסתגרות בבית עושה את הכל ליותר מדאיג ומכונס. ומעייף. אז יצאנו. האנשים ניראו קצת גסים - כמו הרושם שנוצר אחרי ריטריט מדיטציה ארוך. התעורר בי רצון לגונן עליה, כאילו הכל יכול לפגוע בה. אני לומד גם על עצמי.

אנחנו עושים עכשיו את המדיטציה של החיים, מסתכלים, לומדים, מחפשים איך אפשר לעזור לה, מאיפה תבוא האהבה והנתינה. זה לא אימון. עכשיו זה באמת. בעצם זה תמיד היה באמת, אבל לא תמיד הרגשנו את זה כל כך חזק.

תמר נולדה עם בעית נשימה קלה. לא משהו שהדאיג אף אחד חוץ מההורים שלה. המליצו לנו, כמו לכולם, לא לשים אותה לישון על הבטן מחשש למוות בעריסה. חיים קשים - הילדה מאוד אוהבת לישון על הבטן. אז נשארים ערים כדי להסתכל עליה ישנה על הבטן, או מתעוררים כי היא לא מוכנה לישון על הגב יותר מחצי שעה. מצאתי את עצמי מסתכל עליה עד שעה שלוש בלילה. בשעה שלוש וחמש דקות מסרתי אותה למינקת והלכתי להתנחם באינטרנט.

לא הייתי מודע לשוק הענק של חיישני נשימה לתינוקות. לכל הורה מודאג יש כתובת, והכתובת שלי היתה www.babymonitordirect.com. למדתי שהחיישן היעיל ביותר הוא משטח קשיח שנמצא מתחת למזרון ומרגיש כל תנועה. עם כל תנועה נדלק אור ירוק קטן שאומר להורה המודאג: הילד שוב שאף אויר, אתה יכול לחזור להיות לחוץ במידה סבירה. אם אין תנועה במשך 20 שניות המכשיר מתחיל לצרוח באימה. נחמד.

הייתי חייב כמובן לבדוק את כל המכשירים שהוצעו למכירה ב eBay . הכי פופלרי הוא המכשיר של angelcare שמאפשר גם לשמוע עם התינוק בוכה דרך ווקי-טוקי קטן. הביקורות בסך הכל טובות. חיפשתי גם את הגרסה של tommy tippee שראיתי בחנות, אבל אפילו משומש זה עולה המון. לחברה הזו יש שני דגמים. מספר שמונה אפילו מציג את הטמפרטורה בחדר של התינוק, אבל הביקורות אומרות שהוא לא מדויק. ויש חברות שהגדילו לעשות וחיברו מצלמת וידאו שמצלמת בטווח אינפרה אדום כדי שההורה שיושב בסלון יוכל לראות שהביבי שלו מחייך מתוך שינה. לא צריך להגזים, אנחנו רק רוצים לדעת שהיא ממשיכה לנשום כשאנחנו ישנים. אגב המכשיר הטוב ביותר הוא כניראה baby sense II כי יש לו שני משטחים. משטח אחד מתאים לתינוק קטן וחמוד שלא הולך לשום מקום בלילה, אבל כשהוא גדל המכשיר עלול לצווח באימה בכל פעם שהוא זוחל אל מחוץ לחיישן. לכן יש שניים. קשה להבין איך חיו הורים לפני זה.

ביום ראשון בבוקר הדחיפות והעייפות הכריעו אותי לא לחכות למכרז הבא בEbay. הלכתי אחרי כבוד לארגוס וקניתי את הגרסה היותר זולה של tommy tippee - מהדורה מספר 6. חיברתי את הילדה למוניטור וישנתי כמו תינוק. אגב לישון כמו תינוק זה אומר להתפתל עם בעיות עיכול וגזים כל הלילה, ולהתעורר על שעתיים כדי לאכול.