כבר מזמן אמרתי שאני אשמח לפרסם קטעים של אנשים אחרים כאן. עומר אורי שלח לי את הקטע הזה והחלטתי לפרסם מכיוון שאני חושב שהוא מענין ורלוונטי למדיטציה. קריאה מהנה ופוריה. א.פ.
***
המטרה של המאמר הזה היא להסביר ולהציג את יתרון ה“הקשבה“ על ה“התבוננות“ כמטפורה למה שאנחנו מנסים לעשות בפעילות שאנחנו מכנים ”מדיטציה“. בתמצית, הטענה היא שהתבוננות היא התבוננות באובייקט, והקשבה היא הקשבה לסובייקט; אני נגיש לעצמי כסובייקט, אבל לא כאובייקט; אני רק יכול לדמיין את עצמי כאובייקט, ולכן ב‘התבוננות עצמית‘ תמיד יש מימד אשלייתי.
”שלב המראה“ של ז‘אק לאקאן (לא חייבים להכיר) הוא מקום טוב להתחיל ממנו. התינוק, בזרועות אמו, רואה את דמותו בראי, ולראשונה מזהה את עצמו. הרגע הזה הוא נקודת-מפתח בהתפתחות שלו כאדם. מה בעצם קורה ברגע הזה? לפתע התינוק רואה את עצמו כזהה עם הדמות במראה: מזהה את עצמו איתה. זה אני. אני הוא זה. הוא רואה את עצמו באותו האופן בו הוא רגיל לראות תינוקות אחרים, או יותר נכון - באותו האופן בו (כך הוא מדמיין) האם רואה אותו. כדי שהתינוק יזהה את עצמו במראה, הוא צריך להבין שיש עוד סובייקטים בעולם, ולדמיין אותם מביטים בו. ”שלב המראה“ הוא השלב שבו התינוק לפתע מזהה את עצמו כאובייקט למבט של האחר.
הרגע הזה של הזיהוי כורך בתוכו גילוי חשוב עם אשליה מתעתעת. גילוי חשוב – כי התינוק באמת קיים בעולם לא רק כסובייקט מביט, רוצה ואוהב, אלא גם כאובייקט למבטם, רצונם ואהבתם של סובביו. אשליה מתעתעת – כי הדמות שאותה התינוק רואה במראה, הדמות שאיתה הוא מזדהה, איננה_ האובייקט הזה. הדמות במראה איננה התינוק; היא רק דימוי של התינוק. התינוק _מדמיין כיצד האחרים רואים אותו, הוא מדמיין את עצמו כפי שהוא נתפס בעיני המבט של האחר, והוא מזהה את עצמו עם הדימוי שנוצר. ההבנה של התינוק את העולם לא תהיה שלמה בלי שהוא יבין שבדיוק כפי שהוא מתבונן באחרים, האחרים מתבוננים בו. התינוק מוכרח להבין שהוא אובייקט, לא רק סובייקט. מצד שני, התינוק מסוגל לחוות את עצמו רק כסובייקט מביט, לא כאובייקט למבט של הזולת. ה“מבט של הזולת“ קיים רק אצל הזולת; התינוק יכול רק לדמיין את המבט הזה.
הפרדוקס נוצר בגלל שהתינוק יודע שיש לו פנים (כמו לכל הבריות שסביבו), אך הוא לעולם לא יוכל לראות אותן. התינוק יכול לראות את פניו-שלו רק באמצעות מראה. הוא יכול לראות רק דימוי של הפנים שלו, לא את הפנים עצמן.
התינוק פותר את הפרדוקס הזה על ידי כך שהוא מזדהה עם הדימוי של עצמו. הוא מביט במראה וחושב ”זה אני“. הוא שוכח את ההבדל בין החוויה הראשונית שלו – זו של סובייקט מתבונן – לבין הדימוי שאיתו הוא מזדהה. בכך הוא כמו מפנים את מבטו של הזולת; הוא מסתכל על עצמו ’מבפנים‘ במבט שהוא כמו מבט ’מבחוץ‘. אנחנו יכולים לקרוא לדימוי העצמי הזה ’אגו‘, ולהזדהות איתו אנחנו יכולים לקרוא ’נרקיסיזם‘.
מהאשליה הנרקיסיסטית – ההזדהות עם הדימוי שבמראה והפנמת המבט החיצוני על עצמי – משתלשלות הרבה רעות חולות: ניכור, אשמה, פחד, בושה, חרדה, אי-נחת, בדידות.
המבט על עצמי מבחוץ הוא תמיד מבט ביקורתי, כי הוא תמיד מעורב בצורך למצוא חן בעיני האחר: ”האם מי שרואה אותי אוהב אותי?“ לכן האשליה הנרקיסיסטית תמיד מעוררת פחד, אשמה ובושה. היא גם מנטרלת את המבט החוצה אל הזולת. כשאני מפנים את המבט של הזולת עלי, הזולת נוכח כסובייקט שמסתכל עלי מבחוץ. הוא לעולם אינו נוכח כאובייקט של המבט שלי, כמי שאני מסתכל עליו או מסוגל לאהוב אותו. ”אני“ בכלל לא מסוגל להסתכל החוצה, כי ”אני“ רק דמות בראי, כלומר רק אובייקט. המהות שלי היא להיות מובט, לא מביט. בלי להיות מובט אין לי קיום. לכן הזולת נחוץ כדי להסתכל עלי, אבל אני לא מסוגל להסתכל עליו או לראות אותו.
היות שהמבט שלי מופנה אל הדמות שבמראה, גם האהבה שלי מופנית לשם. אני אוהב את עצמי, אבל האני שאוהב (הסובייקט) אינו העצמי הנאהב (הדימוי שבראי). זה יוצר ניכור שלי מעצמי. וזה גם מעלה את השאלה ”מי יאהב אותי?“ מי יאהב את האני-הסובייקט, את זה שמביט החוצה, את זה שאוהב? מתעוררת כאן הרבה חרדה. הרבה מתח, הרבה דאגה.
לזה התכוון ברי סחרוף כששר
”ככה זה
לאהוב את עצמך
לא מול המראה
תיכנס לתוך
כן זה יכול
להאיר אותך“
מה שיציל אותי מהבדידות, האשמה, הפחד, הבושה, החרדה, המתח, הדאגה, הניכור, זה לאהוב את עצמי, את הסובייקט המביט והאוהב שאני, לא את הדימוי העצמי שלי. לכן אני מפנה את המבט פנימה. קוראים לזה מדיטציה.
אבל יש כאן עניין חמקמק. מבט שלי על עצמי הוא תמיד מבט-מבחוץ, כלומר תמיד מבט על עצמי כאובייקט. להפנות את המבט פנימה זה בדיוק ליצור דימוי עצמי. כזכור, אני לא יכול לראות את עצמי בלי ראי. מכאן מגיעה התחושה במדיטציה כאילו העיניים מבקשות להסתובב בחוריהן ולהביט אחורה, כלומר פנימה, כלומר בעצמי. ואם לא הן, אז עיני הנפש. והרי כל המטרה של המדיטציה היא למצוא שוב את האני-הסובייקט, להפריד אותו מהאני-האובייקט, מהדימוי העצמי שלי. ואת האני-הסובייקט התבוננות פנימית לעולם לא תוכל למצוא.
התבוננות לא, אבל הקשבה כן. יש הרבה הבדלים בין מה שמתרחש בשדה הויזואלי למה שמתרחש בשדה הקולי, וההבדלים הללו גורמים לכך שההקשבה יכולה לתת לי דברים שההתבוננות לעולם לא תתן. ראשית, המראה הוא שטחי הרבה יותר מהקול. המראה מגיע מפני השטח, והקול – ממעמקי הגוף. בעוד שהקול נוצר בהפקה עצמית של הסובייקט שמביע את עצמו, המראה הוא רק תוצאה של החזרת קרני-אור שמגיעות מבחוץ. לכן הקול שאני מפיק נתון במידה רבה לבחירה שלי, בעוד שהמראה שלי די כפוי עלי. הקול, בניגוד למראה, הוא אמצעי הבעה שלי. מן הצד השני, כשאני מתבונן יש לי מרחב גדול מאוד של אפשרות בחירה – האם להתבונן, לאן להתבונן, האם לעצום עיניים; ההקשבה שלי היא הרבה יותר נטולת-בחירה: אין לי ברירה אלא לשמוע מה שנכנס לי לאזניים. השדה הויזואלי הוא תמיד שלם ומלא, והשדה הקולי הוא תמיד פרגמנטרי, קטוע, לא נותן תמונה שלמה. השדה הויזואלי קיים כולו במרחב, ולמעשה אין לו צורך בזמן כלל; השדה הקולי כולו נתון בזמן, נזקק בכל רגע לרגע הבא, שיוסיף, ישלים או יהפוך את הכל. ה‘תמונה‘ הקולית אף פעם איננה מגיעה לשלמותה.
כל ההבדלים הללו מסתכמים בהבדל מרכזי אחד: התבוננות היא תמיד התבוננות באובייקט, והקשבה היא תמיד הקשבה לסובייקט. ההבדל הזה יוצר מצב מוזר ומרגש: אף על פי שאני לא מסוגל להתבונן בעצמי אלא רק בדימוי שלי, אני יכול גם יכול להקשיב לעצמי, לעצמי ממש. בעוד שלראות את עצמי אני יכול רק מבחוץ, באמצעות ראי, לשמוע את עצמי אני יכול רק מבפנים. לכן כשאני שומע את הקול שלי מבחוץ – כלומר מוקלט – הוא נשמע לי זר ומוזר. אני לא מזהה את עצמי. כשאני שומע את עצמי מבחוץ, כאובייקט, כשאני נהיה אובייקט להקשבה, התחושה הראשונה שלי היא שזה לא אני. אני בכלל סובייקט!
הקשבה היא הקשבה לאני-המביע, ולכן היא הקשבה לנתון היסודי יותר של העולם. רק הקשבה, לא התבוננות, תוכל לעזור לי להפריד את עצמי מהדימוי שלי, לגלות איך אני נשמע בטרם שוכפלתי כדימוי. אולי אפילו לאהוב את עצמי-שלפני-הדימוי.
אז זהו. בקיצור, מספיק להתבונן. תעצמו עיניים ותנו להן לנוח. תשכיבו את המבט לישון ותתחילו להקשיב.
נכתב על-ידי עומר אורי
אסף פדרמן הוא דוקטורנט לפסיכולוגיה בודהיסטית ואבא טרי חושב וכותב על מה שמענין אותו.
