מאמר אורח: בין התבוננות להקשבה
כבר מזמן אמרתי שאני אשמח לפרסם קטעים של אנשים אחרים כאן. עומר אורי שלח לי את הקטע הזה והחלטתי לפרסם מכיוון שאני חושב שהוא מענין ורלוונטי למדיטציה. קריאה מהנה ופוריה. א.פ.
***
”שלב המראה“ של ז‘אק לאקאן (לא חייבים להכיר) הוא מקום טוב להתחיל ממנו. התינוק, בזרועות אמו, רואה את דמותו בראי, ולראשונה מזהה את עצמו. הרגע הזה הוא נקודת-מפתח בהתפתחות שלו כאדם. מה בעצם קורה ברגע הזה? לפתע התינוק רואה את עצמו כזהה עם הדמות במראה: מזהה את עצמו איתה. זה אני. אני הוא זה. הוא רואה את עצמו באותו האופן בו הוא רגיל לראות תינוקות אחרים, או יותר נכון - באותו האופן בו (כך הוא מדמיין) האם רואה אותו. כדי שהתינוק יזהה את עצמו במראה, הוא צריך להבין שיש עוד סובייקטים בעולם, ולדמיין אותם מביטים בו. ”שלב המראה“ הוא השלב שבו התינוק לפתע מזהה את עצמו כאובייקט למבט של האחר.
הרגע הזה של הזיהוי כורך בתוכו גילוי חשוב עם אשליה מתעתעת. גילוי חשוב – כי התינוק באמת קיים בעולם לא רק כסובייקט מביט, רוצה ואוהב, אלא גם כאובייקט למבטם, רצונם ואהבתם של סובביו. אשליה מתעתעת – כי הדמות שאותה התינוק רואה במראה, הדמות שאיתה הוא מזדהה, איננה_ האובייקט הזה. הדמות במראה איננה התינוק; היא רק דימוי של התינוק. התינוק _מדמיין כיצד האחרים רואים אותו, הוא מדמיין את עצמו כפי שהוא נתפס בעיני המבט של האחר, והוא מזהה את עצמו עם הדימוי שנוצר. ההבנה של התינוק את העולם לא תהיה שלמה בלי שהוא יבין שבדיוק כפי שהוא מתבונן באחרים, האחרים מתבוננים בו. התינוק מוכרח להבין שהוא אובייקט, לא רק סובייקט. מצד שני, התינוק מסוגל לחוות את עצמו רק כסובייקט מביט, לא כאובייקט למבט של הזולת. ה“מבט של הזולת“ קיים רק אצל הזולת; התינוק יכול רק לדמיין את המבט הזה.
הפרדוקס נוצר בגלל שהתינוק יודע שיש לו פנים (כמו לכל הבריות שסביבו), אך הוא לעולם לא יוכל לראות אותן. התינוק יכול לראות את פניו-שלו רק באמצעות מראה. הוא יכול לראות רק דימוי של הפנים שלו, לא את הפנים עצמן.
התינוק פותר את הפרדוקס הזה על ידי כך שהוא מזדהה עם הדימוי של עצמו. הוא מביט במראה וחושב ”זה אני“. הוא שוכח את ההבדל בין החוויה הראשונית שלו – זו של סובייקט מתבונן – לבין הדימוי שאיתו הוא מזדהה. בכך הוא כמו מפנים את מבטו של הזולת; הוא מסתכל על עצמו ’מבפנים‘ במבט שהוא כמו מבט ’מבחוץ‘. אנחנו יכולים לקרוא לדימוי העצמי הזה ’אגו‘, ולהזדהות איתו אנחנו יכולים לקרוא ’נרקיסיזם‘.
מהאשליה הנרקיסיסטית – ההזדהות עם הדימוי שבמראה והפנמת המבט החיצוני על עצמי – משתלשלות הרבה רעות חולות: ניכור, אשמה, פחד, בושה, חרדה, אי-נחת, בדידות.
המבט על עצמי מבחוץ הוא תמיד מבט ביקורתי, כי הוא תמיד מעורב בצורך למצוא חן בעיני האחר: ”האם מי שרואה אותי אוהב אותי?“ לכן האשליה הנרקיסיסטית תמיד מעוררת פחד, אשמה ובושה. היא גם מנטרלת את המבט החוצה אל הזולת. כשאני מפנים את המבט של הזולת עלי, הזולת נוכח כסובייקט שמסתכל עלי מבחוץ. הוא לעולם אינו נוכח כאובייקט של המבט שלי, כמי שאני מסתכל עליו או מסוגל לאהוב אותו. ”אני“ בכלל לא מסוגל להסתכל החוצה, כי ”אני“ רק דמות בראי, כלומר רק אובייקט. המהות שלי היא להיות מובט, לא מביט. בלי להיות מובט אין לי קיום. לכן הזולת נחוץ כדי להסתכל עלי, אבל אני לא מסוגל להסתכל עליו או לראות אותו.
היות שהמבט שלי מופנה אל הדמות שבמראה, גם האהבה שלי מופנית לשם. אני אוהב את עצמי, אבל האני שאוהב (הסובייקט) אינו העצמי הנאהב (הדימוי שבראי). זה יוצר ניכור שלי מעצמי. וזה גם מעלה את השאלה ”מי יאהב אותי?“ מי יאהב את האני-הסובייקט, את זה שמביט החוצה, את זה שאוהב? מתעוררת כאן הרבה חרדה. הרבה מתח, הרבה דאגה.
לזה התכוון ברי סחרוף כששר
”ככה זה
לאהוב את עצמך
לא מול המראה
תיכנס לתוך
כן זה יכול
להאיר אותך“
מה שיציל אותי מהבדידות, האשמה, הפחד, הבושה, החרדה, המתח, הדאגה, הניכור, זה לאהוב את עצמי, את הסובייקט המביט והאוהב שאני, לא את הדימוי העצמי שלי. לכן אני מפנה את המבט פנימה. קוראים לזה מדיטציה.
אבל יש כאן עניין חמקמק. מבט שלי על עצמי הוא תמיד מבט-מבחוץ, כלומר תמיד מבט על עצמי כאובייקט. להפנות את המבט פנימה זה בדיוק ליצור דימוי עצמי. כזכור, אני לא יכול לראות את עצמי בלי ראי. מכאן מגיעה התחושה במדיטציה כאילו העיניים מבקשות להסתובב בחוריהן ולהביט אחורה, כלומר פנימה, כלומר בעצמי. ואם לא הן, אז עיני הנפש. והרי כל המטרה של המדיטציה היא למצוא שוב את האני-הסובייקט, להפריד אותו מהאני-האובייקט, מהדימוי העצמי שלי. ואת האני-הסובייקט התבוננות פנימית לעולם לא תוכל למצוא.
התבוננות לא, אבל הקשבה כן. יש הרבה הבדלים בין מה שמתרחש בשדה הויזואלי למה שמתרחש בשדה הקולי, וההבדלים הללו גורמים לכך שההקשבה יכולה לתת לי דברים שההתבוננות לעולם לא תתן. ראשית, המראה הוא שטחי הרבה יותר מהקול. המראה מגיע מפני השטח, והקול – ממעמקי הגוף. בעוד שהקול נוצר בהפקה עצמית של הסובייקט שמביע את עצמו, המראה הוא רק תוצאה של החזרת קרני-אור שמגיעות מבחוץ. לכן הקול שאני מפיק נתון במידה רבה לבחירה שלי, בעוד שהמראה שלי די כפוי עלי. הקול, בניגוד למראה, הוא אמצעי הבעה שלי. מן הצד השני, כשאני מתבונן יש לי מרחב גדול מאוד של אפשרות בחירה – האם להתבונן, לאן להתבונן, האם לעצום עיניים; ההקשבה שלי היא הרבה יותר נטולת-בחירה: אין לי ברירה אלא לשמוע מה שנכנס לי לאזניים. השדה הויזואלי הוא תמיד שלם ומלא, והשדה הקולי הוא תמיד פרגמנטרי, קטוע, לא נותן תמונה שלמה. השדה הויזואלי קיים כולו במרחב, ולמעשה אין לו צורך בזמן כלל; השדה הקולי כולו נתון בזמן, נזקק בכל רגע לרגע הבא, שיוסיף, ישלים או יהפוך את הכל. ה‘תמונה‘ הקולית אף פעם איננה מגיעה לשלמותה.
כל ההבדלים הללו מסתכמים בהבדל מרכזי אחד: התבוננות היא תמיד התבוננות באובייקט, והקשבה היא תמיד הקשבה לסובייקט. ההבדל הזה יוצר מצב מוזר ומרגש: אף על פי שאני לא מסוגל להתבונן בעצמי אלא רק בדימוי שלי, אני יכול גם יכול להקשיב לעצמי, לעצמי ממש. בעוד שלראות את עצמי אני יכול רק מבחוץ, באמצעות ראי, לשמוע את עצמי אני יכול רק מבפנים. לכן כשאני שומע את הקול שלי מבחוץ – כלומר מוקלט – הוא נשמע לי זר ומוזר. אני לא מזהה את עצמי. כשאני שומע את עצמי מבחוץ, כאובייקט, כשאני נהיה אובייקט להקשבה, התחושה הראשונה שלי היא שזה לא אני. אני בכלל סובייקט!
הקשבה היא הקשבה לאני-המביע, ולכן היא הקשבה לנתון היסודי יותר של העולם. רק הקשבה, לא התבוננות, תוכל לעזור לי להפריד את עצמי מהדימוי שלי, לגלות איך אני נשמע בטרם שוכפלתי כדימוי. אולי אפילו לאהוב את עצמי-שלפני-הדימוי.
אז זהו. בקיצור, מספיק להתבונן. תעצמו עיניים ותנו להן לנוח. תשכיבו את המבט לישון ותתחילו להקשיב.
נכתב על-ידי עומר אורי
25/09/06, 14:07
כמה הערות: התינוק(ת) רואה תמונה במראה הרבה לפני שהיא מחברת אותה לזהות שלה, זהות היא בעצמה דבר ארעי שנבנה בשלב זה. אבל מי אני שאתווכח עם לקאן.
ההבחנה במהותה נראת לי נכונה: האוביקט הוא מן המראה הסוביקט הוא מבפנים החוצה.
בעניין ההבדל הבין המדיומים החושיים: נראה לי שזה עניין של הרגל. אם קולנו היה חוזר אלינו מכל חלון ראווה, מכל מעלית, ומכל גילוח בבוקר; אם היינו מסתובבים מספיק זמן עם אזניות על האזניים שמשקפות (מהדהדות) לנו את קולנו, הרי שנראה לי שבעקרון היה חל עליו אותו הדבר שחל על המראה - כלומר ההפיכה לאוביקט. כך שבמהות העניין לא נראה לי שיש הבדל בין שמיעה לראיה מעבר להרגל. הקול אינו נובע מבפנים פחות מן המראה - שאל את מי שהמראה שלו מעסיק אותו ברמת הקריירה, או ברמת ההבעה העצמית האותנטית יותר. ההבחנה המהותית אינה בין החושים, כך נדמה לי, אלא בין החוץ לפנים, ובין דימוי למהות. עלינו לנתק את עצמנו מן הדימוי ומן החוץ, ולהיות בפנים במהות. את זו נרצה להכיר - היא המכוננת אותנו.
חוץ מזה, מעורר השראה. תודה.
25/09/06, 14:16
תודה נעם.
ההערה הראשונה שלך חשובה. אני לא חושב שלאקאן התכוון שהזיהוי העצמי קורה בפעם הראשונה שהתינוק(ת?) רואה את עצמו במראה. זה בטח לא מה שאני התכוונתי. להפך: מה שמעניין פה הוא בדיוק השאלה מה צריך לקרות כדי שהדמות שבמראה תיהפך מזוהה לפתע.
לגבי ההבדל בין הראיה לשמיעה, נראה לי שאני חולק. זה נכון שההרגל יוצר חלק גדול מההבדל בין המדיומים החושיים, אבל ההרגל הזה לא מופיע סתם ככה, משומקום. יש הבדלים יסודיים יותר בין ראיה לשמיעה, הבדלים שגורמים לנו להתרגל ”לצרוך“ אותן בצורה שונה. אני יכול לשער שמדובר בעיקר על ההבדל הכי יסודי ביניהן: אני יכול לשמוע את עצמי, אבל לא יכול לראות את עצמי.
25/09/06, 16:31
תיאורית ”שלב המראה“ של לאקאן יכולה להיות מופרכת בניסוי פשוט שיראה שילדים שגדלו ללא שום גישה למראה או לחומרים היוצרים השתקפות גדלים להיות אנשים נורמליים לגמרי. וזה בוודאי נכון בקשר לבעלי-חיים אחרים שאינם מזהים את עצמם בראי, או אפילו נלחמים בבועה של עצמם, אבל הם בעלי הצמדות ל“אני“ בדיוק כמונו.
אני גם לא הייתי בקלות כזו משנה את הוראות של מדיטציה שבחור לא כ“כ טיפש ויש שאומרים שאפילו מואר, גוטאמה הבודהא, השתמש לכל אורך הסטיפטהנה סוטה כדי לתאר אותה במילה ובשורש patissati – ראיה.
25/09/06, 17:15
”תסתכל לה בעיניים
תנשך את השפתיים
עד שזה ישרוף לך,
קצת
בתוך תוכך תדע“
26/09/06, 8:01
you can go deeper than that,but it is new year time so you can make waves in the tea cup.later try harder-you are smart.
26/09/06, 17:53
תודה על התגובות.
יניב: אני לא חושב שאפשר לבצע את הניסוי שלך בפועל, ככה שאנחנו רק יכולים לנחש את התוצאות. גם מה שקורה במוח של בעלי-חיים נתון לניחושים שונים. אבל כמו שכתבתי לנעם, חשוב לא להפוך את הסדר בין ”המראה“ ל“שלב המראה“: מה שאני קורא לו ”האשליה הנרקיסיסטית“ *איננו* (בעיני) תוצאה של הזיהוי-של-עצמי בראי; להפך: הזיהוי של עצמי בראי מתאפשר *בגלל* האשליה הנרקיסיסטית (או, בעצם, בגלל המודעות לכך שאנשים רואים אותי מבחוץ, מודעות שעלולה לגרום לאשליה הזו).
לגבי הבודהא - השמועה מספרת שהוא נאסף אל אבותיו זה לא מכבר, ולכן הוא לא יוכל להסביר לי למה אני טועה ועדיף להתבונן על להקשיב. ככה שכרגע אין לי דרך להסתמך על דעתו. אבל *אתה* מוזמן לנסות להסביר לי, ואני בטוח שזה יעשה לשנינו רק טוב.
יונתן: תודה על הציטוט החשוב, שמוכיח סופית שברי סחרוף קרא את הרשימה שלי לפני שכתב את ”ככה זה (לאהוב את עצמך)“: איך הוא היה יודע לשרשר את השורה ”תסתכל לה בעיניים“ מיד אחרי ”לא מול המראה / תיכנס לתוך“, אלמלא הוא היה קורא קודם את הפסקה השביעית ברשימה שלי?
נחום: תודה על הקרדיט, אבל נראה לי שכרגע זה הכי עמוק שאני מסוגל להגיע, לפחות ברמת רעיונות מגובשים עד-כדי-כתיבה. אם, במקרה, יש לך כיוון להגיע דרכו יותר עמוק, אני בטח לא היחיד שישמח לשמוע.
27/09/06, 10:02
עומר,
לא רק שאפשר בקלות לבצע את הניסוי הזה, אלא שהוא התבצע כבר במשך מאות אלפי שנים לפחות – לפני המצאת הראי. ואם הפרשנות שלנו את ההתנהגות של חיה כלפי ההשתקפות שלה כתוקפנית היא רק ניחוש, אז בוודאי ובוודאי שכל הספקולציות הפרועות של לאקאן על נפש האדם הן סתם ניחוש.
אבל בכל מקרה, גם אם המקור ל“אגו“ של לאקאן הוא האשליה הנרקיסיסטית ולא המראה, נראה שאתה מנסה להכניס את לאקאן לויפאסנה בדלת האחורית. ונשאלת השאלה הלמה לשרבב תיאוריה בעייתית ושנויה במחלוקת כמו זו של לאקאן עם טכניקה מצוינת שהתועלת שלה מוכחת ויש לה מסורת של אלפי שנים.
העובדה שהבודהא לא יכול להסביר לנו למה אנחנו טועים היא בדיוק הסיבה למה צריך להשאיר את הטכניקה והטקסטים כמו שהם ולא לערבב ולעוות אותם לפי האופנות החולפות.
1/10/06, 11:49
יניב, תודה על הביקורת הרצינית, שמספקת לי מקום להבהרות חשובות. התשובה שלי מגיעה קצת באיחור, אבל אני מקווה שלא יותר מדי.
אני לא מנסה להכניס את לאקאן לויפסנה בדרך האחורית, פשוט כי אני לא מנסה להכניס את לאקאן לשומקום, ולא מנסה להכניס שומדבר לויפסנה.
”לא מנסה להכניס את לאקאן לשומקום“: ההיכרות שלי עם התורה של לאקאן היא די בסיסית, ומכלי שני (ז‘יז‘ק). אני הזכרתי אותו כאן רק בבחינת ”דבר בשם אומרו“: שאלתי ממנו את התמונה (הסצנה) הנפשית של ”שלב המראה“, שהיא מאוד עוצמתית ויעילה בעיני, אבל אני לא בטוח שלקחתי אותה למקומות דומים לאלו שאליהם לאקאן לוקח אותה. לא באתי לקדם תיאוריה של לאקאן, אלא להשתמש בדימוי שלאקאן מציע כדי לחקור פן משמעותי בחיי הנפש שלי.
”לא מנסה להכניס שומדבר לויפסנה“: לא באתי לדבר על הויפסנה, אלא על מי אני ומה נראה לי מתאים לעשות בקשר לזה (כמובן מתוך הנחה שא/נשים בסביבתי חיים באקלים קיומי דומה). אני כמובן מדבר בהקשר של ויפסנה, ששם רכשתי את עיקר ה“השכלה“ שלי במדיטציה, אבל זו בהחלט לא מסורת שאני מחוייב אליה. אני מחפש את דרכי, ומרשה לעצמי לשאוב מפה ומשם, לפי הצורך וההתאמה. בהקשר של החקירה המדיטטיבית מרגיש לי קצת מוזר לדבר על טכניקה נצחית ובלתי-משתנה, ולתת לטכניקה כזו בלעדיות. מה גם ש(אתה יכול לשאול את אסף)בויפסנה עצמה יש אלמנטים מודרניים חשובים ביותר.
(ונועה אומרת: ”יואו, איזה אנשים כבדים. כל הדיאלוג הזה יותר מדי מתוחכם בשבילי. תגיד להם שבריקודי בטן כל הקטע של ההקשבה עובד מצוין“)
26/10/06, 1:46
אחת המלכודות שכדאי לשים אליהן לב בתהליך המדיטציה הוא מלכודת ”הנוסחה-המנצחת“. אפשר להיות משוחרר ממחויבות למסורת מסוימת אבל להיות מחויב לנוסחה-מנצחת שהשלמות המילולית שלה מסנוורת ובכך להטיל על עצמנו מגבלות חדשות.
במקרה הזה זו התחושה שדווקא ההקשבה היא הדבר האמיתי וההתבוננות היא רק בדבר מלאכותי. בדימוי.
אנחנו חושבים גם במילים וגם בתמונות. התחושה שההקשבה היא יותר אמיתית נובעת מכך שבדיבור אנחנו מביעים את הרצונות ואת הרגשות שלנו. מכאן התחושה שבדיבור, ולכן גם בהקשבה לעצמנו, אנחנו קרובים יותר לעצמנו ה“אמיתי“, בעוד שהראייה תמיד מופנית החוצה.
הבעיה היא שהרבה מהרגשות והרצונות האמיתיים לכאורה שלנו, בעיקר אלו שלובשים צורה מילולית מוסכמת ונלמדת, נובעים בעצמם מחיקוי של ביטויים חיצוניים של רגשות שלמדנו מאחרים בתהליך ההפיכה שלנו ליצורים חברתיים. כך שלמרות תחושת הקירבה הרבה יותר שאנחנו חשים אל מה שקראת האני-המביע, צריך לשקול ברצינות אם האני המביע הזה ומה שהוא מביע אינם בעצמם דימויים-מילוליים-משוכפלים.
הייתי מתמקד במילות הפתיחה שלך. גם ההתבוננות וגם ההקשבה הן מטאפורות למשהו אחר. לתשומת לב שאין בה מתן של משקל-יתר לחוש כזה או אחר. ל מ ו ד ע ו ת שבסופו של דבר צריכה להקיף את ההתנסות האנושית כולה. בשלמותה.
28/10/06, 14:40
הערה חשובה ומדויקת. אני חותם על כך מילה.
חשוב לזכור שמטפורות הן בסך הכל שערים למשהו אחר. לא להיתקע בהן, ולהיות מוכנים גם לעבור דרך השער הבא, כשמגיע הזמן.