דהרמה על המלחמה
התאפקתי עד היום.
כתבתי ארבעה פוסטים על המלחמה, ואף אחד לא עבר את משרדי הצנזורה הפנימית והחלטתי לא לפרסם אותם. ההחלטה לא לפרסם נבעה ממניע אחד - לא הייתי בטוח למי זה יועיל, ולא הייתי בטוח שאני נקי ממוסרניות וכעס כלפי מה שמתרחש. מהדיונים בפורום של עמותת תובנה למדיטציה ומאלפי התגובות למאמרים בynet ובעיתון הארץ ברור שכולם מחכים רק להזדמנות לשפוך את זעמם, את ליבם, את עצותיהם ואת צערם. לא מרגיש חלק מההסטריה הזו. אני יודע שכמו המשפחה שלי שגרה בצפון, רבים אחרים חיו במשך שבועות ארוכים בפחד וחרדה שלעיתים נמהלו בשנאה ותאוות נקם. לא הייתי בטוח מה תהיה התועלת בעוד בלוגר שיגיד שכל זה לא טוב ושמלחמה זה רע.
עכשיו, כשהתקווה לסיום עומדת בפתח אני רוצה לחלוק אתכם שיחה קצרה עם יעקב שכתב בפורום של עמותת תובנה על מלחמה ודהרמה. נראה לי שיעקב בגישתו הנאיבית משהו, מיצג דעה רווחת למדי, לא מתלהמת אבל כזו שמתישרת עם הקו הכללי של ”ישראל תחת אש“.
הדהרמה, הפילוסופיה והפרקטיקה הבודהיסטית מציעה דרך ודעה אחרת. היא מציעה בקיצור נמרץ אתיקה שבמסגרתה פגיעה בזולת אינה רק לא מוסרית, אלא ממש מזיקה לאדם הפוגע. אלימות, על פי המודל הזה נובעת מחוסר הבנה של המנגנונים שמפעילים את בני האדם: שנאה, תשוקה ובלבול. אלימות גם גורמת להתגברות של שלושת המרכיבים האלה וככה נוצר מעגל שקשה לשבור אותו. ישראל כמובן טבולה עד מעל הראש בתוך הבוץ הזה - שנאה מובילה לפחד, פחד מוביל לשנאה, ושנאה מובילה לאלימות שמייצרת עוד פחד. זה בסיס היחסים של ערבים/יהודים ישראלים/פלסטינאים מוסלמים/המערב. זהו טרור מחד, וכוח הרתעה מאידך. שניהם בחשבון אחרון נועדו לכשלון. אנחנו רואים את הכשלון יום יום ובכל זאת עוורים לו.
אבל הדהרמה אינה עוד שיטה רציונלית לניהול היחסים בין קבוצות או יחידים. היא עמדה מוסרית שמציעה פתח יציאה מסבל ומוות, פתח יציאה שהוא גם בהכרח עזיבה של ההגיון החברתי הרגיל של הרתעה ופתוי להאחזות. יעקב בסך הכל עלה על זה עוד בהתחלה - ההאחזות ברעיון של שיבת ציון, האחזות בפיסת אדמה, האחזות בעמישראל ומורשת ישראל הן שמפרידות בין ”אנחנו“ ל“הם“. הן הבסיס לפחד שמה משהו כל כך חשוב, יותר חשוב מהחיים עצמם - הזהות הלאומית - יאבד.
הזהות היא שורש כל רע.
זה טוב להכיר את עצמך. אבל זהות היא מזיקה כשהיא תשובה סופית ומוחלטת לשאלה ”מי אני?“. התשובה היא תמיד הזדהות של האדם עם רעיון, דעה או אידאולוגיה. השורות הפותחות את הדהמהפאדה אומרות ”כל הדברים מקורם בתודעה“. מלחמה הרס והרג מתחילים בתודעה. מישהו חשב על זה קודם שתכנן וביצע. הנה, דרושה מסה קריטית של לאומיות, לאומנות ודת כדי להתחיל לטבוח באנשים אחרים. לאומיות היא בסך הכל רגש של הזדהות עם קבוצת אנשים, שפה, תרבות ורעיונות מופשטים. מי ששרוי בתוך המים האלה אינו רואה שום דבר אחר ובשבילו זה מצב של ”אין ברירה“. אבל יש ברירה. לא צריך להטיל את החבילה התרבותית (ואפילו הלאומית) לזבל, אלא שצריך לראות אותה כמו שהיא. עם הראיה, ההזדהות חייבת לקטון עד שתעלם. יש בחירה.
יעקב
שאלה גורלית לכל חברי עמותת תובנה
האם אינכם חשים בימים אלה של מלחמה גורלית ברשע המוחלט (חיזבאללה שקורא לחיסול כול אחד מכם ומממש זאת יום יום) כי יש ניגוד בין התובנות של הדהרמה כגון אי אלימות וחמלה לבין חיינו בארץ הזאת ורצוננו להמשיך ולחיות בה.
מיום ליום אני מרגיש יותר ויותר כי הדהרמה כפי שעוצבה ע“י גוטמה סידהארטה נוצרה ע“י אדם שלא היה נתון למאבק קיומי במובן הלאומי ושבכלל בעיות של זהות לאומית לא העסיקו אותו. הוא עסק רק בבעיות הקיומיות שלו כאינדיבידואל מנותק מכול זיקה לארץ, לעם, למורשת היסטורית ותרבותית מסוימת.
אני מרגיש כי קיים ניגוד ערכי תהומי בין אלמטים מסוימים של הדהרמה ובין הזדהותי המוחלטת עם עם ישראל, ארצו ומורשתו, עם רעיון שיבת ציון. האדיאל הבודהיסטי של הנירוונה מגלם בחובו ניתוק של הזדהויות אלו, כלומר בעצם ביטול מוחלט של זהותי היהודית - ציונית. משום כך נראה לי כי להיות בודהיסט שלם ללא פשרות ולדבוק בזהות יהודית זה דבר והיפוכו. פה טמונה הבעיה הגדולה שלי עם הדהרמה. נראה לי שאין דרך להתחמק מהכרעה גורלית בסוגיה זאת.
אסף
הנושא מורכב, כי הדהרמה מדגישה את החשיבות של אי פגיעה בחיים. מלחמה, על פי עקרון זה אינה פתרון טוב ומובילה בסופו של דבר ליותר סבל.
ישנם דיונים בודהיסטים שמצדיקים פגיעה מחושבת כשברור לגמרי שהפגיעה מונעת סבל רב אפילו רב יותר. זה אולי מקביל להרג של מחבל מתאבד, או מישהו שעומד לבצע פיגוע. גם במקרה זה, צריך לזכור שהפוגע במחבל עדיין ישא את פירות הקרמה של ההרג, אבל אם הוא בודהיסטווה אמיתי הוא יהיה מוכן לסבול לטובת המטרה - הצלה של יצורים רבים אחרים.
דבר אחד אינו מוטל בספק. הדהרמה אינה מבחינה בין ישראלים ללבנונים. המחיר של המלחמה הוא נורא - הרג, פליטות נכות פציעות, פחד, חרדות בעיות נפשיות ושכול.
קשה לי לקרוא על התמיכה הגורפת במלחמה הזו, כאילו שאין לה מחיר, כאילו שאין ברירה, כאילו שעשרות אלפי אנשים ללא בית, פצועים, נכים, מתים, אלמנות, יתומים וילדים מתים אינם נחשבים עוד עילה מספיקה לביקורת והתנגדות.
כשאתה אומר שאתה מזדהה באופן מוחלט עם עם ישראל, ארצו ומורשתו, אתה אומר שאתה מפחד לאבד משהו שאתה קורא לו ”ערך“ אבל זה בעצם שילוב של אידאולוגיה ורעיונות ותרבות שנולדת וגדלת לתוכם. אם אכן זה ערך בשבילך הרי אתה בוחר ומעדיף את הסבל של המוני אנשים, סבל פיסי ונפשי, מתוך פחד לאבד משהו שאתה קורא לו ”זהות“ והוא בסופו של דבר אמורפי וקשה להגדרה. הפחד הזה הוא הבעיה, לא החיזבאללה ולא שיבת ציון.
אכן הדעה שלך אינה עולה בקנה אחד עם הדהרמה. הדהרמה אינה מבדילה בין דם לדם ואינה מצדיקה הרג כאמצעי לשימור רעיונות, האחזויות והתאגדויות לאומיות.
יעקב
תשובתך מלומדת ומעמיקה אבל מתחמקת משאלות קיומיות גורליות. בכלל נראה לי שלדהרמה אין כלים נאותים להתמודד עם בעיות לאומיות כפי שאנו מתמודדים איתם או אפילו עמים אחרים בסיטואציות דומות. האם לדוגמא ניתן היה לסלק את היטלר בלי מלחמה שגבתה מחיר של עשרות מיליוני בני אדם.
הבת נבחן את תשובתך בצורה הנוקבת ביותר. נניח שאתה עומד בפני החלטה שלא ניתן להתחמק ממנה: הרג משפחתך הקרובה (הורים. אשה ילדים) או הרג משפחה לבנונית. במה תבחר?
נניח שאתה עומד בפני החלטה שלא ניתן להתחמק ממנה: השמדת העם היהודי או השמדת העם הלבנוני במה תבחר?
ובהמשך [אחרי שנמנעתי מלענות על השאלה]:
כמה קל לדקלם תובנות בודהיסטיות יפות על שיויון כול בני האדם ועל כך שאין הבדל בין דם לדם . אלא שברגע האמת רובנו המכריע מזדהים עם השבט/העם שאליו אנו משתייכים ומעדיפים אותו על רעיונות אוניברסלים יפים. השרידות של הקולקטיב הלאומי עומדת אצל רובנו מעל לכול. אפילו ראולה מסרילנקה קרא להלחם במורדים הטמילים כדי לשמור על המורשת הבודהיסטית של ארצו. זאת הסיבה שלא ניתן לישם את הדהרמה במצבים של השרדוח לאומית.
אסף
השאלה שלך מסיטה את תשומת הלב מהמצב הריאלי והקונקרטי למצב היפוטתי ולכן לא תקבל תשובה. זו טכניקה רטורית מתעתעת, ולכן איני מוכן להתיחס לשאלה (השניה) שלך.[השאלה על המשפחה המשפחה. א.פ.]
אכן ”ברגע האמת רובנו המכריע מזדהים עם השבט/העם שאליו אנו משתייכים והשרידות של הקולקטיב הלאומי עומדת אצל רובנו מעל לכול“. זה תאור מצב, לא עמדה מוסרית. זה באמת המצב, הרי אנחנו יודעים שלרוב האנשים יש רגשות לאומיים חזקים שגורמים להם לעשות מעשים חסרי שחר כמו להקריב את בניהם ואת עצמם למען אדמה ורעיונות. אבל אתה, יעקב, חופשי לבחור אחרת.
רגע האמת הפעם היה מלחמה בלבנון. רבים תמכו בכל פעולות הצבא לא משנה כמה סבל הן גורמות לנשים גברים ילדים תינוקות וזקנים שאין להם דבר וחצי דבר עם חטיפת החיילים או שילוח רקטות. ההתלהבות המלחמתית הזו איזה דרכה של הדהרמה. זה שאנשים רבים שטופי תעמולה, פחד וחרדה, נאחזים במשענות קש וחוששים לעצמם ולמדינתם, עדיין לא אומר שזה נכון ומוצדק.
כאמור אם אתה חושב שזה כדאי, נכון ומוצדק, יש לך ויכוח עם העמדה המוסרית של הדהרמה. (ואגב, להיות לאומן בודהיסט זה לא יותר טוב).
השיחה כללה משתתפים נוספים. אפשר לקרוא את הדיון כולו כאן.
15/08/06, 13:46
זה לא מצב היפוטתי יש משפחות שהן תחת איום. הבחירה בפעולה שתפחית את האיום מבלי לייצר איומים נוספים היא מוסרית. יש מגמות שכדאי להתמודד איתם באותם הכלים שהן משתמשות רק ממקום אחר.
“ a taste of there own medicine“
17/08/06, 10:51
יונתן, תודה על התגובה כאן ובפורום של תובנה.
איני יודע מדוע להתעקש שהבחירה בהרג של מאות לבנונים וישראלים, רובם אזרחים, היא בחירה מוסרית.
היא אכן בחירה. ואולי אפילו בחירה שאפשר של ”צדק“ ”עונש“ או ”תועלת פוליטית“ (למרות שאני בספק). אבל בחירה מוסרית? לא ע“פ הערכים של הדהרמה, ולא על פי הערכים שלי.
בנוסף, בלי לגרוע מכל מה שכתבתי עד עכשיו, הפילוסופיה הפוליטית של ”להכות בהם בכוח“ (כאילו שהם צריכים לטעום את טעם האלימות כדי להרגע) היא פילוסופיה כושלת שהוכיחה את עצמה כגרועה כל כך הרבה פעמים.
18/08/06, 18:02
לכל אחד ולכל קבוצה יש דברים שיקרים בעיניהם.
לכל אחד ולכל קבוצה יש גבול לאיום שהם יכולים לעמוד בו מבלי לעבור לפעולות של הגנה עצמית. איפה הגבול עובר? מה עושה את ההבדל?
לפעמים ההתנגשות בלתי נמנעת.
20/08/06, 10:49
מה יחליש את מעגל האלימות?
בחירה אכסיומתית באי אלימות לא תמיד נחה בשלום במקום בו אנשים מתקשחים ונלחמים על שלהם.
בעייני, כדי לדעת איפה עובר הגבול כדאי להכיר טוב מאוד את עצמך ואת הסביבה שלך ברגע שבו הבחירה פתוחה.
20/08/06, 11:00
תן לנו כוח לשנות, סבלנות בשביל מה שאי אפשר לשנות, וחוכמה להבדיל ביניהם
20/08/06, 11:25
מסתובב רעיון ש-צריך להבין בדיוק מי הם האנשים והספרים שמפיצים רעיונות כאלה למוסס את התמיכה החברתית בארגונים שתומכים בהם, למוסס את הטיעונים שלהם ולדאוג שילדינו ילמדו את הסכנה הטמונה בהם. להשקיע את המשאבים שלנו בדברים המוסריים באמת. ולא לתת לרעיונות מיושנים ולא נכונים לחתור תחת החלקים הבריאים בחברה שלנו. המאבק יהיה קשה מתוחכם וממושך אבל אנחנו ננצח כי הצדק האלוהים הבודהה מוחמד אינשטיין פרוייד יונג איאן מקיואן ג‘ינג‘ס חאן ודארווין איתנו ומאחורינו.
20/08/06, 13:08
יונתן, אני בסך הכל מסכים לתגובה שלך מ 10:49. הבחירה באי אלימות היא לוא דווקא אכסיומטית. היא תלויה גם בסיטואציה.
אבל בפועל מה שקורה, וזה בדיוק מה שקרה עכשיו, אנשים נתפסים לרעיון של ”סכנה קיומית“ באופן שמתיר את רסן אי האלימות. תחת הכותרת ”סכנה קיומית“ נכנסים כל מני פחדים שאין ביניהם ולבין סכנה קיומית שום דבר. יש רצון לנקמה, רצון להטהרות וזיכוך, פחדים, חרדות, והרבה שינאה עוורת. זה מכשיר את הקרקע לאותה אלימות שאין לה שום הצדקה מוסרית.
אתה ודאי יכול לראות את המכשלה שבעקרון המוסרי ”אלימות זה טוב לפעמים,במקרים מסוימים, כדי להשיג משהו, אבל לא כל דבר, בשביל להגן על עצמנו אבל גם על הערכים שלנו, וגם בשביל למנוע סכנה עתידית ולמען הצדק“. שקוף שדעה כזו תהיה מקור לאין סוף מניפולציות וטיעונים והצדקות. (יעקב עושה בדיוק את זה כשהוא מתחיל לדבר על היטלר ומציע לי לדמיין את רצח המשפחה שלי.) כשאנחנו עומדים איתן ומחזיקים בעמדה לא אלימה, צריך טיעונים חזקים מאוד כדי להזיז אותנו משם. אותי בינתיים לא הצליחו להזיז בקשר לפעולות ישראל במלחמה הזו.
20/08/06, 13:43
כשנתקלים במשהו שנראה כמזיק אחת הדרכים להבין אותו היא להשתמש באותן מניפולציות, טיעונים והצדקות בשרות הצד האחר.
זה מרחיק אותנו עד לקצה גבול היכולת שלנו ומקרב אותנו בשותפות גורל.
הספק מרכך את הצדקנות.
יש לאנשים הרבה בבטן כדאי שהם לא יתביישו ויתבשלו עם עצמם, כדאי שנשמע את הרעיונות שמועלים, נחדד אותם עד לקצה היכולת ונשקול את התוצאות אבל מתוך הנקודה בה אנחנו שווים מול מה שמאיים עלינו -גם בפגיעות וגם ברצון הייצרי לשמור על שלנו.
20/08/06, 14:30
שיניתי קצת וסיכמתי מה שרציתי להגיד. אם המלל פה דחוס בעייניך לא אעלב אם תמחק.
לכל אחד ולכל קבוצה יש דברים שיקרים בעיניהם ויש גבול לאיום בו הם יכולים לעמוד מבלי לעבור לפעולות של הגנה עצמית.
איפה הגבול עובר? מה עושה את ההבדל?
לפעמים ההתנגשות בלתי נמנעת.
אם הגבול הוא המצאה שלנו הוא מיותר? אם הזהות היא המצאה שלנו היא מיותרת?
כדאי לנו להכיר עצמנו ואת הסביבה שלנו כי אם נדע איך אנחנו ביחס לדברים זה יכול לשרת אותנו ברגע בו נצטרך לנקוט עמדה.
מה ירכך את מעגל האלימות?
בחירה אכסיומתית באי אלימות לא תמיד נחה בשלום במקום בו אנשים מתקשחים ונלחמים על שלהם.
כשנתקלים במשהו שנראה כמזיק אחת הדרכים להבין אותו היא להשתמש באותן מניפולציות, טיעונים והצדקות בשרות הצד האחר.
זה מרחיק אותנו עד לקצה גבול היכולת שלנו ומקרב אותנו בשותפות גורל.
הספק מרכך את הצדקנות.
יש לאנשים הרבה בבטן כדאי שהם לא יתביישו, כדאי שנשמע את הרעיונות שמועלים, נחדד אותם עד לקצה היכולת ונשקול את התוצאות.
חשוב שזה יהיה מתוך הנקודה בה אנחנו שווים - בפגיעות וברצון היצרי לשמור על שלנו.
למשל-
צריך להבין בדיוק מי הם האנשים והספרים שמפיצים רעיונות כאלה למוסס את התמיכה החברתית בארגונים שתומכים בהם, למוסס את הטיעונים שלהם ולדאוג שילדינו ילמדו את הסכנה הטמונה בהם. להשקיע את המשאבים שלנו בדברים המוסריים באמת. ולא לתת לרעיונות מיושנים ולא נכונים לחתור תחת החלקים הבריאים בחברה שלנו. המאבק יהיה קשה מתוחכם וממושך אבל אנחנו ננצח כי הצדק איתנו או לחילופין מאחורינו.
כל מה שרציתי להגיד בעצם הוא
שהסיפור האישי הוא לעולם המפתח.
.